מה אפשר לעשות? להתגבר על פנטזיית ההצלה בקידום שלום וזכויות אדם בישראל, 2017 / פרופ' צ'ארלס גרינבאום

ישראל כובשת את השטחים ושולטת בעזה כבר 50 שנה. בין האנשים הרבים הדואגים לעתידה של ישראל יש הרגשה שהחברה הישראלית לא מראה תמיכה בתהליך שלום או בקידום זכויות אדם ליהודים ופלסטינים. ארגוני שלום וזכויות אדם תחת מתקפה תמידית. בהווה, יש דאגה שהמצב התקוע יוביל למלחמה. בישראל ובמקומות אחרים אנשים שואלים את עצמם ואחרים "מה אפשר לעשות?"

 

הממסד ופעילים לשלום וזכויות אדם

אנחנו לא צריכים להיות מופתעים מהשאלה. הגישה השלילית של הממסד הישראלי וחלק גדול מהאוכלוסיה ליחידים וארגונים הפועלים לשלום וזכויות אדם מורגש בבירור. רבים מתייחסים לארגונים אלה ולמפלגות כמו מרצ המובלת על ידי זהבה גלאות והרשימה הערבית המשותפת כ"שמאלנים", מונח שהפך שלילי בישראל וקיבל משמעות של "בוגדים" בהצהרות של פוליטיקאים בימין ואפילו במרכז. ראש הממשלה של ישראל בנימין נתניהו האשים ארגונים כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם" בהכפשת שמם הטוב של חיילי ישראל, פשוט כי חשפו התנהגויות שלהם, כשהסביר מדוע סרב לפגוש שר החוץ הגרמני זיגמונד גבריאל לו היה קשר עם ארגונים אלה. פוליטיקאים אחרים בימים הלכו רחוק אף יותר: סגנית שר החוץ ציפי חוטבלי קראה לארגונים אלה "אויבי המדינה." בטקס יום העצמאות יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין דיבר על "ימין פשיסטי ושמאל בוגדני". חברי כנסת מהליכוד קראו "שמאלנים" לכל קצין צבא שמצהיר על הצורך של צה"ל לשמור על הסטנדרטים הערכיים שלו. חבר הכנסת יריב לבין (הליכוד) קרא לשופטי בית המשפט העליון "שמאלנים".

 

הצהרות אלה מהדהדות אצל אלה הזוכרים הצהרות דומות במדינות אחרות בזמנים אחרים. אנחנו זוכרים את האווירה המורעלת באופן דומה שקדמה לרצח ראש הממשלה רבין. לא צריך להפתיע אותנו שפעילי זכויות אדם שמגנים על רועי צאן וחקלאים פלסטיניים ליד הכפר בלדין בגדה המערבית הותקפו לאחרונה על ידי רעולי פנים עם אלות שבאו מהתנחלויות יהודיות באיזור.

הגענו לנקודת שפל ביום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל ולקורבנות הטרור. הממשלה סירבה כניסה מטעמים בטחוניים ל-220 פלסטינים שעמדו להשתתף בטקס ישראלי-פלסטיני בתל אביב למשפחות שכולות משני העמים. הפגישה נערכה במקביל בתל אביב ובבית ג'אלה בטלויזיה במעגל סגור. חבורה רועשת של ישראלים תקפה את משתתפי הטקס באיומים, גידופים, ובקבוקי מים שחלקם הכילו שתן. יש אלמנטים בחברה הישראלית שעושים דמוניזציה לפלסטינים ולאלה שנמצאים בקשר איתם.

התבוננות פוליטית לעתיד

הצפי לשינוי פוליטי אינו מעודד. בתלות כיצד מנסחים את השאלה האוכלוסיה בישראל מתחלקת 50%-50% בצורך שישראל תגביר את המאמצים להגיע לשלום. היוזמה הערבית לשלום מ-2002 מעולם לא נידונה בממשלה. רוב הישראלים תומכים בפתרון "שתי המדימות" אבל רבים, כולל נתניהו, רואים כל מדינה פלסטינית עתידית כמדינת וסל לישראל הדומיננטית. פוליטיקאים ישראלים אינם רוצים לקחת אחריות על פינויים בכוח של כ-400,000 המתנחלים החיים בגדה המערבית הכבושה.  

פוליטית, העדר נקיטת יוזמה והעדר מענה ליוזמות מהצד השני, מתאים לנתניהו ואולי לרוב הישראלים. רובים אדישים לחיי הפלסטינים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, היכן שמעצרים וחיפושים ליליים בבתים הם מעשה שבשגרה, המעוררים אימה אצל מבוגרים וילדים, כמעט ואין רשיונות בנייה לפלסטינים, התנחלויות ישראליות נבנות על אדמות "ציבוריות" שראוי שישמשו לציבור הפלסטיני המקומי, מחסומים וההשפלות הנלוות אליהם, גופי ממשל ישראלים משתלטים על מקורות מים, מעט מאד תלונות של פלסטינים על התנהגות של ישראלים למשטרה או לצבא מביאות לפעולה. פלסטינים בוגרים וקטינים נשפטים בבתי משפט צבאיים בעוד שכניהם המתנחלים נשפטים בחוק אחר אזרחי. הבעיות לעיל הן רק רשימה חלקית של הבעיות של החיים בגדה המערבית ומזרח ירושלים.

אנחנו לא שומעים ולא רואים רוע. קל יותר ונוח יותר להמשיך בדרך, בסגנון נתניהו. השלום נראה רחוק מתמיד ואנשים שעובדים למען השלום וזכויות אדם לא רואים סיכוי לשינוי המצב הנוכחים וסיום הכיבוש. אנשים בשמאל נעשו מיואשים. אין יוזמות פוליטיות או חברתיות באופק בתחומים אלה.

המצב הפוליטי בישראל היום דומה לזה במספר מדינות אירופאיות ובארה"ב, היכן שמתגלים רגשות לאומניים, איומים על פעילי זכויות אדם ושנאה גזענית. אבל כאן בישראל, התרחיש הגרוע ביותר גם אפשרי, כלומר מלחמה. כבר היינו במצבים בהם רוב האנשים חשבו שאנחנו בלתי מנוצחים ואז הגיעה מלחמה ונפגעים רבים. מלחמת יום כיפור ב-1973, היא הדוגמא הבולטת ביותר. אף אחד לא יודע לאן תוביל מלחמה ואיזו תמיכה תהיה לישראל.

בכל ההיסטוריה המשימה של השגת זכויות אדם הייתה קשה. יש תקופות של התקדמות ותקופות של רגרסיה, בהן אנחנו מחפשים את הדרך לשוב ולהתקדם.

לזהות את הפנטזיות שלנו

במצבים נואשים אנשים פונים לעיתים קרובות לפנטזיה. אולי כולנו עושים זאת לפעמים. האסיר בתאו/תאה, האדם הנרדף שלא רואה מוצא, הילד שמרגיש נטוש, כולם ייטו לשקוע בפנטזיה על ימים טובים יותר שיבואו בקרוב. בזמנים מסוג זה אנשים יכולים לפנות למחשבות על המשיח. הפנטזיה לעיתים קרובות צמודה לדרישה לגאולה עכשיו.

בחוסר סבלנות, אנחנו מחפשים מישהו, כל אחד, שיביא רעיון חדש, "תוכנית", לעשות משהו שלא נעשה וישנה את המצב. כשאנשים הולכים אחרי הפנטזיה הזו הם מאמינים שאם יהיה רעיון כזה ואדם או קבוצה שיבצעו אותו, הכל ישתנה. זוהי פנטזיית הצלה.

במצב הנוכחי אנשים רבים נעשו פחות פעילים לשלום ולזכויות אדם. יש שעברו למפלגות מרכז. אחרים הפסיקו להיות פעילים ומאמינים שאין מה לעשות. חלקם מדמיינים שהשליטה בגדה המערבית ועזה תפסיק עם אדם חדש או רעיון חדש. בינתיים, על פי תפיסה זו, אין טעם לפעול. יש אנשים שממשיכים לפעול אבל בלי ציפייה לתוצאות.

לאנשים עם פנטזיית הצלה, קבוצה שאולי כוללת את כולנו, יש דרישות גבוהות. דרישות ספציפיות, למשל: מקוריות. "אל תגידו לי מה שכבר נאמר." ומיידיות: אל תגידו לי שאנחנו צריכים מנהיג חזק. תביאו לי מנהיג! ואל תגידו לי להיות סבלני/ת! המצב כבר בלתי נסבל, הוא חייב להיפסק עכשיו!"

כפי שציין ולדימיר טיס מניאנו בספרו על חשיבה אירופאי שפורסם ב-2009 (Fantasies of salvation: Democracy, nationalism and myth in post-Communist Europe, Princeton University Press), פנטזיות, כולל המשאלה לדמוקרטיזציה מיידית, קיימות גם במקומות אחרים. הם פוגעים במזרח אירופה, בעיקר בעקבות האכזבות שלאחר נפילת הקומוניזם.

פנטזיות הן דבר טוב: הן תמצית חלומותינו. אבל אנחנו מסתכנים באכזבה עמוקה וייאוש כשאנחנו מצפים שיתגשמו מיד. "שלום עכשיו" הוא שם מעולה לתנועה ישראלית חשובה, אבל היא קיימת כבר כ-40 שנה. בשלב זה אנחנו יודעים שאולי יבוא שלום, אבל לא עכשיו.

להתגבר על הפנטיות

הצעד הראשון של להתגברות על פנטזיות הוא להתסכל על המציאות. הכיבוש אולי יסתיים בקרוב, אבל יתכן שלא. אם לא, יהיו לכך השלכות קשות, שעלולות לכלול מאבק אלים או סיפוח של השטחים. אלה מטרות מפלגת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט. משמעות הדבר תהיה שלטון אפרטהייד בישראל, ולחימה מתמשכת בתוך ישראל ובגבולותיה ללא תמיכה מהעולם חוץ מאפשר אולי מפלאו בדרום האוקינוס השקט. בניסיון לשבור את התקיעות הזו, איננו יכולים להמשיך ולדרוש את הבלתי אפשרי מעצמינו. "לחשוב מחוץ לקופסא" זה דבר מעולה לבעיות נייר ועיפרון ולפריצות דרך מדעיות. הוא לא עובד כשהפיתרונות כבר קיימים, כפי שהם קיימים עבור הסכסוך הישראלי-פלסטיני. העניין אינו מציאת פיתרון חדש או טקטיקה כדשה. העניין הוא יצירת שינוי פוליטי כדי שאחד הפיתרונות הקיימים ייושם.

אני טוען שהחיפוש אחר רעיון גדול חדש הוא חלק מפנטזייה הצלה. המצב דומה לזה שהתקיים בארה"ב ב-1830 אז אנשים דרשו סוף לעבדות, אבל רבים ידעו שיצטרכו להיאבק זמן רב. יותר מ-150 שנה אחרי ביטול העבדות עדיין מתמודדים בארה"ב עם השלכותיה. בדומה, הסופרג'טיות הושמצו במשך 100 שנים לפני שזכו בזכות ההצבעה לנשים. בשני המקרים הרעיונות של אלו שקראו לשינוי נותרו בעינם. הם דבקו בהם עד שהרוב שוכנעו שהרפורמות נכונות. לפעמים נראה ששינוי ממהר לבוא, אבל לפעמים זה לא קורה. בישראל חשבנו שאנחנו קרובים לפיוס ישראלי-פלסטיני בשנות ה-90'. עכשיו אנחנו יודעים שהדרך ארוכה.

ההשלכות לפעולה ברורות. לא משנה מה קורה, המשימות של ארגוני זכויות אדם ושלום נשארים להמשיך במאבק לשלום וזכויות אדם.

השגת שינוי: איסטרטגיה של התמדה

אסטרטגיה של התמדה עבדה בעבר. מנחם בגין הוביל את מפלגת חרות באופוזיציה במשך 30 שנה לפני שזכה בבחירות. בדרום אפריקה נלסון מנדרה התמיד ופעל לשינוי הממשל למרות שישב בכלא במשך 27 שנים. חומת ברלין ומסך הברזל ירדו ב-1989. בכל המקרים האלה ואחרים, פעילים לא שינו את הטקטיקות שלהם ולא העלו רעיונות חדשים. האקטיביסטים התמידו במאמציהם, שנה אחרי שנה, דור אחרי דור, עד שהגיע שינוי כתוצאה מלחץ שהופעל מתוך המדינה ומחוצה לה.

הדוגמאות שלעיל מלמדות ששינוי חברתי נוצר כשפרטים ומוסדות המאמינים ברעיונות ובמטרות שלהם מתמידים וממשיכים לקדם אותם למרות המחיר של השמצה.

ניתן לייצג את הצורך בשלום וזכויות אדם בדרך האפשרית ביותר לקבלה. אין צורך בהשמצות והתקפות אישיות. יש צורך להבין אנשים "בצד השני" ולהתייחס לצרכים הכלכליים והביטחוניים של אנשים דרך פעילות פוליטית. כפי שדניאל בר-טל ציין במאמר שפורסם לאחרונה ב"הארץ", ישראלים מוטרדים מבטחונם האישי. הממסד מספק צורך זה כשהוא תוקף איומים מבחוץ, וכשהוא מבודד פעילי שלום וזכויות אדם, המוצגים כאיומים בטחוניים בשל הביקורת שלהם על הצבא. לפעילי זכויות אדם יש טיעונים חזקים לצידם. הביטחון מתחזק ולא מוחלש עם הסכם שלום.

העובדה שרעיונות נוכחים בשדה הפוליטי במשך שנים רבות יכולה להוביל בסופו של דבר לקבלתם כשהזמן מבשיל. הדבר קורה בדרך כלל כשהמחירים הפוליטיים והכלכליים של שליטה בעם אחר נעשים יקרים מדי לקבוצה השלטת.

התמדה: כמה הצעות

מה המשמעות של כל זה עבור אנשים בישראל ובחו"ל המעוניינים בקידום שלום וזכויות אדם? בישראל, המשמעות היא להמשיך בפעולות לקידומן. הן חשובות מתמיד. הן כוללות יצירת דיאלוג בין ישראלים ופלסטינים, עבודה בכל דרך חוקית למען זכויות אדם לישראלים, ערבים ויהודים, לסנגר למען זכויות לכל ילד, וללחוץ על הממשלה להפסק את פעולותיה הלא חוקיות בגדה המערבית דרך פעילות פוליטית והפגנות. כל הפעולות האלה תקפות עכשיו כתמיד. הסכנה היא שפנטזיות הצלה מחלישה את הנחישות לפעול בדרכים חשובות. העובדה שפעולות אלה אינן משנות את המצב אינה הופכת אותן לפגות תוקף. כל פעולה לא אלימה לשינוי דרושה עכשיו כתמיד.

לאנשים בחו"ל, תרומה לקרן החדשה לישראל, המשך העבודה של ג'יי-סטריט הם קריטיים. האם צריך לתמוך ב-BDS (חרם, מניעת השקעות ועיצומים) על ישראל? אני חושב שלא, מכיוון שהדבר יכול להחליש את המוסדות, כולל אלה הפוליטיים והאקדמיים, הפועלים לשלום וזכויות אדם. BDS על ההתנחלויות מוצדק, מכיוון שהם מנצלים אוכלוסיה כבושה. יש לתמוך בכל מאמץ של ממשלה זרה לסמן מוצרים המגיעים מההתנחלויות בגדה המערבית בצורה שמבחינה אותם ממוצרים ישראלים. ההתנחלויות אינן בשטחים הגאוגרפיים של מדינת ישראל, וזוהי פשוט מרמה להציג מוצרים של ההתנחלויות כאילו הן מישראל.

מסקנה

העבודה של הבאת שלום וזכויות אדם לכל לא הסתיימה. היא נתקלה במכשולים רציניים. מכשולים אלה הם אתגרים שיש להתגבר עליהם. יש ארגונים רבים בישראל שעובדים לדיאלוג פלסטיני-ישראלי ולשלום וזכויות אדם לכל. יש לתמוך במאמצים אלה ולא לזנוח אותך בגלל שהזמנים קשים.

אם אנחנו שואלים מה אפשר לעשות, התשובה היא: להתמיד. אנחנו עשיים לראות או לא לראות את פירות מאמצינו. דורות עתידיים יראו אותם. ההיסטוריה של העבר מראה שאיסטרטגיה זו אינה מבוססת על פנטזיה.

פרופ' צ'ארלס גרינבאום