שיחה עם יובל רוט, מקים עמותת "בדרך להחלמה", מרץ 2017

 כבר כמה חודשים שאני רוצה לכתוב על המפגש שהיה לנו, לד"ר ג'ודי רות ולי, עם יובל רוט, מפגש ממלא במחשבות והשראה. הזמן הזה של יום השואה ויום הזיכרון מתאים בדיוק להביא קטעים ממנו. כנראה שצריך להיות מומחה לג'גלינג, כמו יובל רוט, בשביל להחזיק יחד את הקושי לישון בלילה בגלל הפגיעות בפלסטינים, את השמחה של הטוב שבאנשים שמתנדבים לעזור באופן פשוט ואנושי, אמונה במה שפועל במערכת התיאום בין ישראל לרשות הפלסטינית, וגם היכרות קרובה עם החומות והמדיניות שמשמעותם סבל רב ולעיתים קרובות מדי אסון.

Yuval pics

יובל רוט סיפר לנו על האופן שבו הגיע הקמת עמותת "בדרך להחלמה", מענה לצורך שעלה ממכריו הפלסטינים ושיובל זיהה את הפוטנציאל שלו כמקום של עזרה ממשית ומפגש:

"דרך החברות שלי בפורום לפני יותר מ-10 שנים קיבלתי פנייה מחבר מהפורום בקשה להסיע את אחיו לרמב"ם היה חשד לגידול בראש אני נענתי לבקשה מבחינתי זה היה בקשה של שכן בדיוק כמו השכן שלי בפרדס חנה רק שכן מעבר לגדר וככה זה התגלגל לא התכוונתי להקים מערך של הסעים. אותו חבר הפנה אלי עוד חולים מהכפר שלו באיזור ג'נין הטלפון שלי התחיל לעבור בין החולים והתחלתי לראות שאני צריך עזרה והעברתי בקשה לעזרה מהסביבה והתחילה להיבנות קבוצה של מתנדבים. יש היום יותר מ-1000 נהגים מתנדבים. מה שאנחנו עושים כל יום זה מסיעים בערך 100 אנשים ביום מכל המעברים – עזה עד הצפון. זה הסדר בין הרשות הפלסטינים ברמה המערכתית בין מדינת ישראל לבין הרשות מי מגיע לאן."

"בעזה אנחנו עובדים מול עמותה עזתית בשם "בסמת אל עמל" חיוך של תקווה – והם אלה שמפנים אלינו את החולים מעזה. הם הכתובת בעזה לחולים. מרכזים את הרשימות ומוסרים במייל. החולים בעזה הם הכי דפוקים מכולם. יש להם שני מחסומים לעבור –אחד של החמאס והשני של השב"כ שלנו. הם מאד מאד מקשים. יש בסרט "להציל את נור" [סרט שעשתה הבמאית נילי טל ומתמקד בשתי משפחות המגיעות מעזה לטיפולים בישראל ונעזרת ב"בדרך להחלמה"] שני סיפורים מקבילים – נור, שבאה עם ההורים, ועבד אל רחמן שהוריו מנועים. זה יוצר מצבים נוראיים. [בסרט עבד אל רחמן עובר ניתוח לב פתוח בליווי סבו, ללא נוכחות אביו או אימו]. גם הרבה פעמים יצא שלקחנו סבתות שמלוות את הנכד והסבתא נשארה בבית חולים כשהנכד חזר לעזה, כי הסבתא הייתה במצב רפואי לא טוב."

יובל מספר על ההבדל הבולט בין האנשים שמגיעים מהשטחים ומעזה:

"אתה רואה את זה גם בחזרה. כשאנחנו מחזירים חולים לעזה הם חוזרים עם המון המון ציוד. המתנדבים מתלוננים שאין להם מקום. אוכל. מתנות. כל מיני. הכל הכל. יש לי עגלה נגררת והיא מתמלאת. לפעמים זה כמו לעבור דירה. האסוציאציה שלי היא שואה. אדם אוגר אוגר אוגר. בן אדם לא יודע מתי הפעם הבאה שתהיה לו הזדמנות להצטייד. כמו ניצולי שואה שאוגרים."

"עזה זו הישרדות. אין מילה אחרת. לפעמים אתה רואה ילדים עזתים ברמב"ם מבקשים נדבות. הערבים הישראלים מאד מנסים לעזור לעזתים. ילד מעזה חולה סרטן – אתה רואה את הערבים הישראלים איך הם מתגייסים לזה. לפעמים רואים אנשים מעזה שבאים למישהו ומבקשים ממנו. הולכים לעוד מישהו. יוצאים משם עם סכומים. זה מזכיר לי את סיפורי השואה ששמעתי מאבא שלי. כשאתה בהשרדות אתה עושה כל מיני דברים."

Yuval 2

ולפגוש את כל זה – אין לך שחיקה?

"זה הכוח. זה הסיפור. איפה שאתה לא מניח אתה היד. איפה שאתה לא מסתכל. אתה כל הזמן פוגש טוב. הסביבה שלך היא כל הזמן טובה אז החיים שלך טובים. אתה בר מזל. אתמול שאלו אותי בראיון מה שותף למתנדבים. אמרתי שמה שמשותף לכולם שהם שמים את האנושיות לפני הכל. יש גם מתנחלים. קצת. זה לא מובן מאליו. גם עבורי. כשוועד מתיישבי חברון התקשרו ואמרו שהם רוצים לעזור היה לי קשה כי מבחינתי מתנחלים זה קו אדום ואז התייעצתי עם כמה אנשים בעמותה ואמרו לי "מה השאלה"? כמו שאני לא אבדוק את השכן שלי יכול להיות שהוא מצביע לבנט. זה שאני חלוק עליו פוליטית. בן אדם יכול להיות בן אדם טוב ומתנחל. אבל יש איזה סתירה. איך אתה מיישב את זה שאתה יושב על אדמה שלקחת ולך יש זכויות שאין לשכן שלך ואתה בן אדם. זה הסתכלות אחרת."

מה המקצוע שלך?

אני מסביר למנהלים איך בג'אגלינג אתה יכול ליצר לעצמך זמן. הרכזות שלנו הן בהתחלה לא מבינות על מה אני מדבר כשאני אומר "יש לכן המון זמן." "10 דקות!" "זה המון זמן." הרכזות מקבלות המון משימות, כמו כדורים, ואני אומר – אל תרימו את היד. הרבה פעמים עד שהיא תגיע אליך היא כבר לא רלוונטית. אתה רוצה לפתור איזה בעיה ואם תחכה הבעיה לפעמים תיפתר מאליה."

זה נשמע כמו המון עבודה. מה מניע אותך?

"בבוקר כשאני קם מה שבוער בעצמותי זה הכיבוש. מוציא אותי מדעתי. אותי זה מוציא מהדעת. ומוציא אותי מהדעת איך את השכן שלי זה לא מוציא מהדעת. הוא לא רוצה לדעת מה קורה מעבר לגדר. החיים שלי סבבה במעגל הקרוב והמתנדבים זה מה שנותן לי את האפשרות להיות שפוי. אבל הכיבוש… אין מילים. זה מוציא אותי מדעתי. קשה לי להבין איך העם היהודי. אני דור שני לשואה. אבא שלי ניצול שואה. איך אנחנו, אנחנו! יש לי רק בושה."

אתה חושב שזה משפיע עליך זה שאתה דור שני?

"אני חושב שכן. אני חושב שהלקח לי מהשואה זה "אל תעמוד מנגד. כשאתה רואה עוול אסור לך לשתוק." והחובה שלי לעצמי כבן אדם זה לעשות כל מה שאני יכול בכוחות שלי זה למזער את הנזק או לתת לצד השני איזושהי תקווה. שיש איזשהי אפשרות אחרת. זה אחד מהדברים שאנחנו עושים להראות שישראלים יש להם גם פנים אחרות. יש להם גם צד אנושי. וזה משהו שנותן תקווה. ואני חושב שתקווה זה אולי הכוח הכי חזק בעולם כשאתה במצב נואש. זה משהו שלמדתי מאבא שלי, ששרד את השואה. שגרגר סוכר נתן להם תקווה. בתוך הכאוס הזה זה מה שאנחנו יכולים ולדעתי מה שאנחנו חייבים לעשות."

"זה משהו מעשי הסעות, וזה נותן למתנדבים שלנו כוח. זה לא מסובך. נכנסים לאוטו ועושים משהו. משהו מעשי. שאני יודע שהוא מציל חיים. ממש מציל חיים. ועל הדרך אני מכיר את השכנים הכרות שאין שני לה. במציאות היום אין שום אפשרות למפגשי PEOPLE TO PEOPLE. כמות השעות של ה-PEOPLE TO PEOPLE של המתנדבים שלנו, אין דומה לו."

"הצד הישראלי. המתנדבים החדשים בהתחלה אומרים "מחסום" "פלסטיני" " זה לא מסוכן?" "ומי מבטיח לי שזה שנכנס לי לאוטו הוא לא מחבל?" אצלי זה לא עבר בראש. זה קשור לתודעה פה בציבור הישראלי כי יש מנהיגות שדואגת שלתודעה יכנס כל הזמן פחד. לפמפם פחד. ואין תחליף למפגשים האלה כדי להפיג פחד. גם בצד השני. אני שמעתי לפני כמה שנים כשהלכנו לניחום אבלים בחברון הרבה שנים והילדים אמרו לנו "בפעם הראשונה פחדנו" "אתם פחדתם ממני?" "כן. מה שאנחנו מכירים, המציאות שלי, זה חיילים מתנחלים, מחסומים, מה פתאום שיהודי יבוא לעזור לי. או שהוא צריך ממני משהו או שהוא משב"כ." וכל המחשבות אחרי 10 דקות שנמצאים ביחד מתפוגגות. אין תחליף למפגש. בשני הצדדים."

יש לך תקווה?

"יש לי בעיה. אני אופטימי. מחלת ילדות חשוכת מרפא. אני משוכנע, באמת משוכנע, שיום אחד יהיה נורמלי. אני טוען שזה יהיה הרבה יותר ממהר ממה שזה נראה. וטוב, הכל ידעו. כשיהיה פה מנהיג אמיץ תוך יום זה ישנה. וכולם יגידו איזה אדיוטים היינו. ראיתי בעיניים שלי בתור חייל מילואים כשיצאו הסכמי אוסלו לעולם קיבלנו אבנים וקיבלנו הכל רק דיברו על זה אותם אנשים נתנו לנו פרחים. עוד לא קרה כלום. רק דיברו על משהו אחר. רק השאלה באמת המחיר. כמה דם יישפך פה וכמה עוד פשעים נעשה. גם האנשים שמתנגדים היום יראו בעיניים כמה זה טוב. יכול להיות פה גן עדן."

יובל מתחיל לספר אחד מאיספור הסיפורים הקשים שנתקל בהם בשנים בהן הוא פעיל.

"המחשבה שאנחנו עושים את זה אותי זה משגע. סיוט מתמשך. אני מכיר מלא מקרים של פלסטינים שמה שקרה להם הוא איום. פשעים. והחברה הישראלית או לא שומעת או לא מאמינה או במערכת של הצדקות או שאומרים שאנחנו חייבים לעשות את זה. זה מוציא מהדעת."

אבל אני המצאתי איזה משפט "בבניין נפעל ננוחם."

בדרך להחלמהחוליםיובל רוטעזהפורום המשפחות השכולות