חנה ברג בטקס פרסי ליבוביץ׳ 2017

בחודש שעבר הוענק לחנה ברג פרס ישעיהו ליבוביץ. מורה ומדריכה לרבים, חנה ברג הביאה אנשים לפוגש את המציאות והמצוקה של פלסטינים החיים תחת כיבוש מתמשך. ברג כותבת: "אדם שחי במציאות לא נורמלית במדינה לא נורמלית, רבים הסיכויים שיהפוך בעצמו ללא נורמלי…" היא מזמינה אותנו, בדברי המשוררת זלדה "קח סירה/וחצה את ים האש."

hanna barag

הנה דבריה במלואם:

כבוד גדול הוא לי לעמוד היום על במה זאת לרגל קבלת פרס על שם פרופ' ישעיהו ליבוביץ. אני מרגישה שהפרס היוקרתי הזה מוענק לא רק לי, כי אם לכולנו, חברותי וחברי השותפים למלחמה בכיבוש ובעוולותיו.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ היה קול מקורי וייחודי בתרבות הישראלית, ודומה שדבריו מוסיפים להדהד גם היום. הגותו בתחומי המדע והיהדות, העם והחברה, נסכה השראה ברבים, ואמירותיו האמיצות הסעירו את הציבור הן במישור הדתי והן במישור המדיני. הנחת היסוד שלו היתה שקדוש הוא רק מה שמעבר למציאות. הרעיון הזה נכון לכל זמן. הוא היה נכון גם בתקופת המקרא ונכון גם לדורנו. לכן כל משיחיות פוליטית, כל האלהה של אדמה, של אבנים או של אתרים, יש בהן בבחינת נסיגה מהאמונה באל האחד שהוא מעבר למציאות. ליבוביץ נטל על עצמו את תפקיד הנביא, של המטיף בשער, של הלוחם ללא לאות, כדי להסביר ולשכנע בעמדותיו. תפיסת העולם הזו הביאה אותו לבדיקה מתמדת וקפדנית של המציאות. כך הוא הצליח לצפות מראש קשיים בהתנהלותנו המדינית. מיד אחרי מלחמת ששת הימים הוא הזהיר בקול גדול כי שליטתנו בעם אחר תשחית אותנו ותמיט עלינו אסון. משנתו הפוליטית, החברתית, והדתית-אמונית של פרופ' ליבוביץ היא עמוד האש ההולך לפני מחנה השלום על כל גווניו.

כאשר הצטרפתי ל"מחסוםווטש" ול"יש דין" לפני שנים רבות לא תיארתי לעצמי איך שהמאבק בכיבוש והעמידה על זכותם של בני אדם באשר הם, לחיי כבוד וחופש, יהפכו למרכז חיי. לאט לאט הפך המאבק הזה לזהות שלי – נשאבתי. כאשר יצאתי לגימלאות תכננתי כי אקום לקראת צהרי היום, אשתה קפה מהביל ואשב בכורסא נוחה לקרוא את כל הספרים שעוד לא הספקתי לקרוא. ואז נפגשתי עם יהודית אופנהיימר והפור נפל. היא סיפרה על משמרת במחסום קלנדיה. עד לאותה עת לא שמעתי על המקום הזה, ידעתי מעט מאד על הכיבוש ובודאי לא ידעתי שום דבר על המחסומים. בבת אחת נשרה הפלנלית שכיסתה את העיניים שלי, ושיגרת חיי השתנתה מקצה עד קצה. כדברי המשורר יהודה עמיחי נעשיתי עכשיו אחת: "משלשה או ארבעה בחדר – תמיד אחד עומד ליד חלון – מכרח לראות את העול בין קוצים – ואת השרפות בגבעה. וכיצד אנשים שיצאו שלמים – מוחזרים בערב כמטבעות עדף לביתם". סוף ציטוט
כאשר אני מדפדפת באלבום התמונות של מחסוםWATCH מהשנים האחרונות אני פוגשת את;
• הזוג שנישא במחסום בית פוריק ורק אנחנו היינו האורחים בחתונה; (או)….
• מוכר כלי הבית בחווארה, שבעונותיו מכר גם סכינים ושבסופו של דבר נשברנו מהויכוח עם החיילים במחסום וקנינו ממנו את כל הסכינים;
• מוחמד מבורין בחור בן 17 שעבד בדימונה בבניין ללא אישור עבודה, נפל מהפיגומים, אושפז בירושלים ואח"כ כשנדרשה ביקורת רפואית יצאנו למסע מיכשולים על מנת להביא אותו לירושלים.
• איברהים לבוש מעיל אשר מכונה בפי החיילים "מעיל משמר הגבול", אותו קנה יומיים קודם ,גילה בבדיקה במחסום חקלאי , שהוא צריך תצריח (היתר כניסה לישראל ) גם למעיל. בסופה של הבדיקה המעיל הפך לרכושו של אחד מחיילי המחסום.
• תינוקת בת שבועיים בסכנת חיים שחייבת לעבור בדחיפות לבית חולים בירושלים, אך בגלל שהוריה הצעירים הם מנועי שב"כ, נדרשנו להעמיד את העולם על רגליו האחוריות בכדי להבהיר למערכת שרק האם יכולה להיניק את התינוקת ולא הסבתא ובודאי לא אני. לבית החולים הם הגיעו כעבור 5 שעות איומות כאשר התינוקת גוססת.
• איסקנדר מנהל מעון לילדים עם פיגור קיצוני בבית לחם ,ושראוי להכנס לפנתאון של חסידי אומות עולם, מארגן לחניכיו שני טיולים שנתיים; האחד לגן החיות בירושלים או לספארי שברמת גן והשני בקיץ לחופשה בטבחה בגליל. כל שנה קיום הטיולים האלה עומד בסכנה מול קשיים בירוקרטיים, מול חירשות ועיוורון של המערכת.
• עבדאללה בן ה-14 שנורה במחנה שועאפט כאשר עבר לתומו ברחוב ושכב בבית החולים הדסה הר הצופים, אחרי ניתוח וטיפולים אחרים כבול בידיו וברגליו למיטה ושעות אחדות אחרי שנותח בשלוש לפנות בוקר באו אנשי השב"כ לחקור אותו, כאשר הוא תחת השפעת הרדמה לבד בחדר, ללא אף מבוגר.
• אין אלה דווקא הסיפורים ה"עסיסיים" ביותר, אין בהם אלימות. אלו הזוטות, הפנים הקטנים שהורסים עד עפר את חייהם של מליוני אנשים.
כפי שגלריית הדמויות נכנסה לחיי כך התרחב אוצר המילים שלי, ומונחים זרים נעשו שגורים בפי: מילים כמו תצריח, מנוע שב"כ ומשטרה, מת"ק, שב"ח, מנוע גשר, נוהל אלמנת קש , גב אל גב ופניני לשון כמו "זה המחסום שלי" "עוף לי מהעינים, שמישהו אחר יטפל בך" או "מה יש לך שם תינוק או קלצ'ניקוב?" כולן הפכו לחלק כמעט מובן מאליו מהלקסיקון היום יומי שלי. שפת הכיבוש והעוול. מי היה מאמין??? המונחים הם לא רק סלנג מיוחד, שנוצר בקרב קבוצת אנשים החיים ופועלים יחד, הלקסיקון משקף דרך מחשבה האוצרת בתוכה ומבטאת "אני מאמין" של המשתמשים בו.
שאלה שמנקרת במוחי כמעט מדי יום היא מה מניע אותנו להקדיש כל כך הרבה מזמננו לעשייה כל כך מתסכלת, שההצלחות בה כל כך מורכבות ולא חד משמעותיות. מאין הכח לעמוד מול הקונסנסוס, מול מה שרגיל ומוסכם ומקובל על הרוב. מאיפה נובעת תחושת השליחות שאותה בטא הנביא ירמיהו במילים "והיה בליבי כאש בוערת, עצור בעצמותי"? (ירמיהו כ, ט) .למה דווקא אנחנו לא מוצאים מפלט בחיק החמים של השבטיות, הלאומנות ושנאת האחר. החדשות הטובות הן שזו איננה בעיה ייחודית לישראל, החדשות הרעות הן, שהחדשות הטובות אינן טובות כלל וכלל. למעשה הן מנבאות עתיד אומלל למדינת ישראל. אדם שחי במציאות לא נורמלית במדינה לא נורמלית, רבים הסיכויים שיהפוך בעצמו ללא נורמלי, כלומר ללאומן ולפשיסט. במציאות הישראלית הלא נורמלית פלא שנותרה בה קבוצה קטנה, אנחנו, שנשארנו ליברלים והומניסטיים. והשליחות שלנו מה היא ? אנחנו רוצות שמי שחי כאן במקום ששייך לכולנו, תחת אותם שמים אותה שמש ואותם כוכבים יזכה לחיות בזכות, חיים של כבוד וחופש לחשוב, חופש לפעול ולממש את משאלותיו. השליחות שלנו היא לומר דברים אלה בקול צלול ובהיר לכל מי שקשה לו לשמוע, לכל מי שקשה לו לקבל זאת. והנה דבריו הפיוטיים של המשורר ט. כרמי
קשב ט. כרמי
קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ
כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָה.
רַק שׁוֹלֵה-הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר-הָעַתִּיקוֹת
יָכוֹל לִקְבּוֹע בְּלִי חֲשָׁשׁ: אוֹתוֹ יָם
אנחנו הן שולות הפנינים בשירו של ט. כרמי, הרוצות לפקוח את האזנים של כולם ולצעוק מכל במה, בכל שעה, כי כולנו – יהודים נוצרים פלסטינים או מוסלמים חיים באותו הים.

ההחלטה לקום מהכורסא לסגור את הספר ולצאת לשטח; לגעת במצוקה הממשית של אנשים שהעוול הוא מנת חלקם היומית, היא רגע שאין ממנו חזרה. מן השטח, מהמפגש עם המצוקות והכאבים נובע הכח לעמוד בנידוי, בשנאה ובתיוג המשפיל המופנה בחברה הישראלית אל ארגוני זכויות האדם. יותר ויותר רואים אותנו כבוגדים, ביחד עם כל המטיפים בשער, המפירים את השתיקה, המצלמים את העוולות, הכותבים ומתעדים אותן, השומרים עלינו מפני עצמנו. בינתיים אמנם עוד לא הוטלנו לבור כמו הנביא ירמיהו, אך הבוגדים, כידוע, דמם מותר.
גדלתי במשפחה שהאמינה שכל אדם זכאי, בשל היותו אדם, לכבוד. שתנאי לכבוד הוא יצירת תנאים המאפשרים לו – לכל אדם – לספר את סיפור חייו בעצמו. אבל את הסיפורים האלה את ההיסטוריה הזו, ניתן לספר רק כשיש הכרה בזכויות יסוד, שבבסיסן שוויון וחרות. מזה 50 שנה אנחנו לא מאפשרים לפלסטינים לספר את סיפורם שלהם בעצמם. זה תמצית העוול. זה אחד הפשעים שעליהם מדבר פרופ' ליבוביץ. הוא אהב לצטט את ההסטוריון האנגלי אדוארד גיבון שאמר שההיסטוריה היא תולדות הפשעים, הטירופים והאסונות של האדם. אבל הוא גם נהג להוסיף, שזאת אמנם האמת אך לא כל האמת, וההסטוריה היא גם תולדות מאבקי האדם נגד הפשעים, נגד הטירופים ונגד האסונות. באחד המכתבים שבספר המכתבים, "רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ " הוא כתב שהמאבק הזה הוא נצחי, והוא הוא המשמעות הגדולה של ההיסטוריה.
החברה הישראלית מבלבלת לא פעם את מי שמתבונן בה מבחוץ, כי יש בה כוחות מנוגדים. היא קולוניאלית, מנצלת משאבים כדי לשלוט בפלסטינים, היא מיליטריסטית, הצבא ממלא בה מקום חשוב הן מבחינה כלכלית ותרבותית והן מהבחינה הפוליטית. מאידך היא בינתיים גם דמוקרטית. עכשיו אנו עומדים בפני צומת של הכרעה בין פתרון שתי המדינות, או מדינה אחת. ואם מדינה אחת, האם מדינת כל אזרחיה או מדינת אפרטהייד. הישראלים יצטרכו לרענן וליישם את עקרונות הדמוקרטיה האוניברסלית שעל בסיסה בנויה מגילת העצמאות. אולי עוד נוכל להינצל מפני גלישה במדרון המסוכן של הכוחות האנטי דמוקרטיים הפועלים בקרבנו. על כולנו, השמאל והימין, מוטלת האחריות להגדיר מחדש את חשיבותה של הדמוקרטיה. דמוקרטיה שבה כיבוד זכויות אדם וערכים כשוויון, חופש ביטוי הפרדת רשויות ועליונות החוק הם חלק בלתי נפרד מהגדרת הדמוקרטיה. שבה לכל אזרח יהיה קול שווה.
לאורך השנים היו לנו, שומרי הגחלת של זכויות האדם, לא מעט הזדמנויות להביא את דברינו בפני קהלים רבים מן הארץ ומחו"ל. דיברנו בפני חיילים ודיברנו במכינות הקדם צבאיות. רבים השתתפו בסיורים שלנו ושמעו על מעשינו ועל השקפת עולמנו. בהזדמנויות אלה אנו נשאלות תמיד האם היו לנו השגים בשנים הארוכות שאנו פועלות בשטחים הכבושים. האם השגנו את מטרת העל שלנו. השאלות האלה הכריחו אותי להסתכל פנימה ו"לעשות סדר" בכל הפעילות שלי בשנים האחרונות. לא, את מטרת העל – סיום הכיבוש, לא הצלחנו בינתיים להגשים. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהצלחנו לתת מענה לפלסטינים רבים, לאנשים מן השורה שזקוקים לכל אותם דברים שעבורנו הם מובן מאליו. פתרנו אלפי בעיות נקודתיות. אנחנו רק סירה קטנה בים סוער. אבל כשהתבוננו בסוף כל יום בראי, אמרנו לעצמנו שעשינו כמיטב יכולתנו. אולי ניתן לעשות יותר ואולי אחרת – אבל זה מה שאנו יודעות ויכולות לעשות כל יום שוב ושוב. המלחמה שלנו היא על הזכות לחיות כאן בשלום ובביטחון. ותפקידנו גם להציג מראה לא מחמיאה לרשויות האחראיות על מציאות זו. הטיפול הפרטני, המשולב בעמדה פוליטית מגובשת, נותן כח וצידוק מוסרי לפעולותינו. יתרה מזאת, אנו מראות גם לפלסטינים שיש פנים אחרות בין הישראלים; יש פרטנר, ויש כאלה שלא איבדו צלם אנוש.
מעל במה זאת, אני מבקשת לקרוא לכל מי שעדיין מאמין, – להצטרף לסירתנו ולחצות את ים האש, אל ממימוש היעד הסופי – השלום. כדברי המשוררת זלדה…… (בזכות השושנה)
זלדה

כל שושנה

כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי
שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח,
הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי.

בְּכָל שׁוֹשַׁנָּה מִתְגּוֹרֶרֶת
צִפּוֹר סַפִּירִית
שֶׁשְּׁמָהּ "וְכִתְּתוּ"

וְנִדְמֶה
כֹּה קָרוֹב
אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה,
כֹּה קָרוֹב
נִיחוֹחָהּ,
כֹּה קָרוֹב
שֶׁקֶט הֶעָלִים,
כֹּה קָרוֹב
אוֹתוֹ אִי –
קַח סִירָה
וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ.

תודה למשפחת ליבוביץ ולארגון יש גבול על המקום הבולט והמכובד שהם נותנים לארגוני זכויות האדם,
תודה לכולכם. נוכחותכם כאן הינה ביטוי לשותפות להכרה לעידוד ולתמיכה לכל העוסקים במלאכה.
תודה למשפחתי שעמדה לצידי לאורך כל הדרך.ותודה מיוחדת לכל חברותי וחברי במחסוווטש ביש דין ובעיר עמים, שעשייתנו המשותפת היא הכח המניע אותי ואותנו.
אני מבקשת לשלוח מכאן דרישת שלום וברכת חזק ואמץ לתמר אלון, לתמר זאבי ולעתליה בן אבא הסרבניות על אומץ ליבן ונחישותן להלחם על עקרונותיהן.

חנה ברגיש גבולמחסומווטשפרס לייבוביץ׳