השפעת המעצר כאירוע טראומטי על הליך החקירה- הדגמת מקרהו של מנאסרה. איכראם מוקארי

אדם במיוחד ילד ו/או מתבגר הנמצא במעצר ותחת חקירה עלול למסור הודאת שווא על אף חפותו, בכדי להשתחרר מידית מהסיטואציה של החקירה המשטרתית, בייחוד בהתקיים התנאים הבאים: לחץ נפשי ו/או גופני, איום, עינויים נפשיים ו/או גופניים, יחס אכזרי, השפלה, התשה גופנית ו/או נפשית, מניעת שינה, תשאול ממושך למספר רב של שעות, שיטות תשאול מנחות, שימוש בטקטיקות מניפולטיביות מטעות (כגון בדיקות פוליגרף, הצגת ממצאי חקירה כוזבים, טביעות אצבע, דם והצגת עדים מזויפים). יחד עם זאת, כרמון (2011), מציינת שלאחר השימוש בשיטות אלו הנחקר מרגיש חוסר אונים ואיבוד כל שליטה על מצבו. מצב נפשי זה עלול להוביל לכניעתו המוחלטת בפני רצון החוקרים, ולפי כך להיענות לבקשותיהם ולספק הודאה המתאימה לדרישותיהם, הודאה המשחררת את הנחקר מסיטואציית החקירה.
תסמונת פוסט טראומטית משפיעה על היכולת של נאשמים להעיד ועל תוכן עדותם. רשאית, היא משפיעה על היכולת לזכור (שגיא,2015). למשל, כאשר האירוע נושא כתב האישום הוא אירוע שהיה טראומטי עבור הנאשם, הוא עלול להיתקל בקשיים לספר את האירוע ולזכור אותו.
אחמד מנאסרה בן ה-13, יכול להוות דוגמא על יכולתו של הנאשם להעיד, לזכור ולספר את סיפורו. מקרהו של מנאסרה עורר סערה וזעם בחברה הפלסטינית כאשר מדובר על נער שנאשם בביצוע פיגוע דקירה בפסגת זאב-ים, יחד עם בן דודו שנהרג מול עיניו מירי כוחות המשטרה. אחמד בעצמו גם נורה והוטל מדמם בכביש ולא קבל טיפול וגם ספג קללותקשות מהעדים http://www.imemc.org/article/73371, 2015)) עד שהועבר לבית החולים ומשם התפרסמו תמונות בהן נראה מנאסרה שוכב אזוק למיטתו ולצדו מגש האוכל שהוגש לו מבית החולים.לאחר מכן, הודלף ברשתות סרטון מחקירתו של מנאסרה, התמונות מהחקירה מראות את קצין המשטרה מעמת את הנער עם התמונות וסרטון האבטחה, שמראה כי הוא אכן ביצע את הפיגוע. במהלך החקירה טוען הילד מספר פעמים שהוא לא יודע מה קרה שם, החוקר מקשה עליו, ואומרים לו החוקרים שהוא חשוד בסיוע לאויב בשעת מלחמה ומטיחים בפניו כי הוא שקרן. הילד לא מבין מה פירוש המשפט שהחוקר אמר על אף שנאמרה בערבית אבל לא הבין את המושג "סיוע לאויב בשעת מלחמה" והראה מבט המום ושאל אותם מה זאת אומרת?
החוקרים: "קדימה, קדימה", "מי זה?" (תוך שהם מציגים בפניו תיעוד מזירת הפיגוע).
"זאת הדקירה, יש פה עוד מישהו, תסתכל עליי.. זה לא אתה?", מטיחים בפניו החוקרים.
אחמד אומר בשלב זה "נכון.. זה אני", והחוקר משיב בציניות: "נכון? תודה! תודה לך!".
אחמד המשיך: "אני לא זוכר", ונענה שוב בצעקות: "שקרן.. למה דקרת אותו?",
אחמד: אני לא יודע.. אני לא זוכר.
החוקר: תשב יפה ותגיד לי למה דקרת? וצועק שוב ושוב: למה דקרת? ואחמד שנראה לחוץ, בוכה ומוכה את ראשו בידו ופתאום עונה לו בקול רם: באללה אני לא יודע, אני לא זוכר מה קרה, שיגעתם אותי".
ממשך אחמד:אתה מראה לי אותי במצלמה, ואני אמרתי מה שראיתי אבל אני לא זוכר.. לא זוכר איך דקרתי אותו" ומוכה בשתי ידיו את ראשו.
חוקר: "אתה חייב לדבר.. תגיד לי כמה פעמים דקרת אותו? איך דקרת אותו?
מנאסרה: "אני לא זוכר כלום.. אני לא זוכר שדקרתי.
וממשיך מנאסרה: אני לא זוכר.. אני לא מבין, לא יודע מה קרה, מה עשיתי, אני לא יודע מה קרה איתי.
חוקר: "אתה עזרת לו?
מנאסרה משיב בצעקה: "אני לא זוכר כלום!".
החוקר המשיך להקשות עליו: "תסתכל עליי, תסתכל עליי. מי הניף את הסכין?".
מנאסרה השיב: "אני לא זוכר מי עשה את זה",
והחוקר ממשיך בתוקף: "זוכר או לא זוכר, רואים את זה בווידאו".
מנאסרה: "לא זוכר! לא זוכר! די, די, מספיק. אמרתי את מה שראיתי שם. אבל אמרתי… די… (פורץ בבכי) די!".
חוקר: "לא נכון, היה לך סכין!".
מנאסרה: "לא זוכר! אני לא זוכר! אני לא זוכר!"
חוקר: "מספיק! מספיק עם זה!"
ניתן להבחין במהלך חקירתו של מנאסרה את הסימפטומים הטראומטיים, הוא מתקשה לספר את האירוע ולזכור אותו ואומר ומצהיר כמה פעמים בפני החוקרים "אני לא זוכר". יחד עם זאת, מנאסרה מודה בהודאה שאיננה חופשית ומרצון אלא בגלל תוקפנות החוקר, צרחותיו ונסיבות החקירה הקשים. אחמד ביום שאחרי החקירה לא הודה בפני השופט. נאשם שנגבתה ממנו הודאה שאיננה חופשית ומרצון, ובשל תסמונת פוסט טראומטית הוא מתקשה להעיד על כך במסגרת משפט זוטא המתנהל בשאלה זו. יש הטוענים שהקושי הזה נובע מאופיים הפיזי של זיכרונות טראומטיים. לפי כמה חוקרים, תהליך הקידוד של הזיכרונות הטראומטיים, הכולל הדחקה וניתוק של הזיכרון, מקשה על היכולת לשחזר את הזיכרון כנרטיב וורבלי קוהרנטי. שנית, גם הפגיעה בריכוז, שהיא סימפטום של פוסט טראומה, אף מקורה אינו דווקא באירוע נושא העדות אלא באירוע טראומטי אחר שהנאשם עבר, פוגעת ביכולת של הנאשם לספר את סיפורו (שגיא, 2015 ). עוד סיבה לקושי של נפגעי הטראומה מלספר את סיפורם היא שהשומעים שלהם חסרי נכונות ויכולת להקשיב להם (שגיא, 2015).
מקבלי ההחלטות ועורכי הדין כאחד, נרתעים מהכרה בסיפורים הקשים. הרתיעה יכולה לנבוע מהפחד של השומע להכיר בפגיעתו שלו כבן אנוש. חוסר המסוגלות להתמודד עם נרטיבים על אירועם קשים במיוחד היא תופעה שחוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה: עדויות מהשואה, עדויות על אונס בזמן מלחמה, ואף עדויות על התעללות פיזית או נפשית בחקירות ובבתי המעצר ובבתי הכלא, מערערת את עולמו של השומע ואת מערכת אמונותיו וערכיו במידה כזו, שלעיתים הוא מעדיף להכחיש אותן (שגיא, 2015). וזה גם בלט במהלך חקירתו של מנאסרה, כאשר החוקר מתעקש ומראה קושי אדיר לשמוע מהילד את סיפורו ומתקשה לשמוע ממנו את הנרטיב שלו אלא מנסה להכחיש אותה וזה בלט באמירותיו: " לא נכון, היה לך סכין!, "זוכר או לא זוכר אנחנו רואים את זה בווידאו, ולבסוף משפטו האחרון " מספיק! מספיק עם זה!", מראה חוסר האונים של החוקר לשמוע מהילד את הנרטיב שלו שמסתכם במשפטו "אני לא זוכר" שחזר עליו כמה וכמה פעמים במהלך החקירה.
טראומה היא דבר מדבק וזאת תופעה המכונה "טראומה משנית". אלו שמקשיבים לנרטיבים טראומטיים מפתחים לעיתים, סימפטומים פוסט טראומטיים בעצמם כתוצאה של טראומה משנית. כתוצאה מזה, המקשיבים מפגינים לעיתים קשת של תגובות שאינן סתגלניות אל מול לקוחות שעברו חוויות טראומטיות. התגובה השכיחה ביותר היא הבעת ספק או הכחשה של המציאות של הלקוח, קהות רגשית אל מול סיפורו, ניסיון למזער את הסיפור או להימנע מלשמוע אותו ואף נטישה של הלקוח. תגובות אופייניות נוספות הן נסיגה, חציית גבולות וניסיון לשלוט בלקוח.
תהליך הכנת הלקוח לעדות מצדו של החוקר או אפילו עורך הדין כרוך באלמנטים שעלולים לפגוע ביכולתו של הלקוח להעיד (שגיא,2015):
האלמנט הראשון: הבקשה לשחזר את האירועים העומדים בלב העדות.
האלמנט השני: הוא הצורך לשוב ולתאר, בתשובה לשאלות חקרניות, נטולות אמפתיה, את האירועים הטראומטיים.
לבסוף, הכנה מסוג זה אולי חיונית לצורך ייצוג וחקריה אפקטיבית. מאידך, היא עלולה לפגום ביכולת של הלקוח להעיד ולהחריף את הסימפטומים שלו באופן כללי. רב מזאת, כאשר עורך הדין או החוקר מביעים ספקות בנרטיב של הלקוח במסגרת ההכנה למשפט ותוך רצון להכין אותו לחקירה הנגדית, אמון הלקוח עלול להיפגע.

• כרמון, ג'. (2011). הודאות שווא תחת כפייה, מצבם של ילדים פלסטינים. רפואים לזכויות אדם- ישראל (ע"ר).
• שגיא, א'. (2015). טראומה במעצר ובבתי כלא – ירושלים המזרחית במספרים. האגודה לזכויות האזרח בישראל.

הליך חקירהחוק נוערטראומהמנאסרהמעצרמשפט