קולותיהן של אמהות פלסטיניות החיות תחת כיבוש: מחקר פעולה, מרץ 2015

המאמר "עורבים על העריסות: אמהות פלסטיניות במערבולת החזית הרהורים על טראומת הנישול" מאת ג'ודי רות וסלווא דווייבּיס פורסם ב-2014 באנגלית בכתב העת International Journal of Applied Psychoanalytic Studies, ופורסם בגרסתו העברית במרץ 2015 באתר "פסיכולוגיה עברית" בתרגומו של עמי אשר.
ד"ר ג'ודי רות היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, חברה ב"פסיכולוגים למען מעורבות חברתית" ובאגודה הפסיכואנליטית של תוכנית הפוסט-דוקטורט בפסיכותרפיה ופסיכואנליזה של אוניברסיטת ניו יורק. סלווא דווייבּיס היא היא פעילת זכויות אדם העובדת במרכז לסיוע וייעוץ משפטי לנשים ברמאללה, ואחת ממייסדות ארגון המעקב אחר בתי דין צבאיים.

מובאים כאן ההקדמה שחיברה ד"ר רות לגרסה העברית, תקציר המאמר, וקישור למאמר השלם באתר "פסיכולוגיה עברית".

פתח דבר לתרגום העברי/ ד"ר ג'ודי רות

אני נרגשת להציג את המאמר הזה לקהילת פסיכולוגיה עברית ולהרהר במשותף על המכאובים שמסבה המלחמה לאמהות, כיוון שהשלבים הסופיים בכתיבת המאמר הושלמו בעיקרם אשתקד במהלך שנת השבתון המשפחתית שלי בתל אביב, וכיוון שהוא ירד לדפוס במהלך המלחמה בעזה. ובעוד שהוא מתמקד באמהות פלסטיניות, עולה מתוכו דאגה גם לאמהות ולאבות ישראלים.

יחד עם זאת, עליי להודות שלא היה פשוט מבחינתי לכתוב את האקדמה הזו לתרגום העברי. מוכר לי היטב הקושי למצוא דרכים מעודנות ואחראיות להציג את העבודה הזו או לגייס לה שותפים במסגרת הנסיון להביא מציאויות קשות בפני הקהל הרחב. יחד עם זאת, תרגום העבודה הזו לשפת הציבור הישראלי, תרתי משמע, כרוך בחשש שקולי הבודד לא יישמע, או יישמע זר או כופר בעיקר או גרוע מכך. כמו כן, כתיבתי מעלה באופן בלתי נמנע את השאלה אם מישהו שאינו מכאן, אם כי לא ממש לא מכאן, מסוגל לתפוס את המציאויות הפסיכולוגיות המורכבות בדרכים שאינן חוטאות באובייקטיפיקציה, פשטנות, ניכוס או "האחרה" נוספת של האחר.

מי אני בעצם? והאם זה חשוב שאחשוף לא רק את זהותי המקצועית אלא את הווייתי הרוחנית, ואת מה שמביא אותי לכאן פעם אחר פעם? כמובן שכן, וזו סיבה נוספת לכך שקשה לי כל כך לכתוב, אם כי אני יכולה רק לנחש מה מניע ודוחף אותי קדימה.

אני פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית שעובדת על הקושי לשאת את תהודות הטראומה החברתית ולקחת אותן למקום אחר. במשך שנים עבדתי עם בני נוער וצעירים בשכונות עוני, רבים מהם מהגרים המתמודדים עם פליטות כואבת. אני עושה את העבודה הזו בישראל/פלסטין כיוון שאני מזדהה עם אתגר קיומי שאני רואה כאן, התמודדות מתמדת עם רוע ותקווה שמרתקת אותי כיוון שהיא מהדהדת את התמודדותי שלי עם חיי הורי – פליטי שואה שהיו ילדים רכים בזמן המלחמה. אמי ברחה לפלשתינה כילדה, ושני הורי התמודדו לאורך כל חייהם עם ההגירות הכואבות שנכפו עליהן והטראומות שנלוו להן. אני מתבדחת ואומרת שהפכתי את גירוש השדים הללו למקצוע. אבל גם אני אם המתמודדת עם האתגר של גידול ילדים בניו יורק שלאחר הפיגועים במגדלים התאומים ומנסה ללמד אותם על סכנות הגזענות. ובתור מישהי עם זהות יהודית חזקה ומעורבות רוחנית שהתגוררה כאן לתקופות משמעותיות, אם כי מעולם לא לצמיתות, תמיד נדרשתי למצוא דרך ללמד את עצמי ואת ילדיי על ההסטוריה והזכויות של בני העמים החיים על האדמה הזו באופן שיעמיד בהקשרם את המכאובים האמיתיים ואת העוולות האמיתיות שחווים כה רבים מהם.

אני מצליחה לשמור על רמת מעורבות גבוהה בזכות החברים הטובים והעמיתים הקרובים שפגשתי כאן לאורך הדרך – אנשים מעמיקים ומגניבים שיכולים לעשות שתיים ועוד שתיים בכוח הדמיון, למצוא מוצא ממבוי סתום ולשגשג בלב הכאוס – וזה נותן לי המון כוחות. אני לומדת מהם המון על נוכחות אנושית במצבים קשים.

יחד עם זאת, עליי להודות שאולי כמו רבות מכן, אני מצטמררת כשאני שומעת זרים שזה מקרוב באו מתיימרים להכיר את ישראל או פלסטין, לא כל שכן להכתיב להן פתרונות, ולא פעם אני תוהה מה פעילים בני ארצות אחרות באמת חושבים כשאנחנו מדברים על המצב כאן.

*

המאמר שלפניכן נכתב בשיתוף עם סלווא דוּויבּיס המתמחה באלימות נגד נשים פלסטיניות בנסיון לשזור יחדיו מודלים שונים של מתן עדות ולתת מענה לשאלות הבאות: האם אנו מסוגלות להתבונן בכאב פלסטיני, ובפרט בכאבן של אמהות פלסטיניות, והאם אנו יכולים לשמוע אותו במלואו ולתת לו את מקומו הראוי? ובפרט, האם אנו יכולות להקשיב לסיפוריהן של אמהות המתגוררות במזרח ירושלים ובמקומות אחרים בגדה המערבית?

אז נראה לי ששאלתי כרגע היא זו: האם אוכל להיות עדה מהימנה בעיניכן? והאם יוכל המאמר הזה במהותו, מעבר לליקוייו וליקויי, להוות נקודת מוצא לחיבור? והאם אלה מאיתנו החוששים לנפש היהודית יכולים להישיר מבט אל הסבל הזה בלי לזנוח את הכאב היהודי או לבגוד בו? ואמנם, חלק ממה שמניע את העבודה הזו הוא חשש עמוק שמא הסכסוך הישראלי-פלסטיני על הדיו המקומיים והבינלאומיים ירדוף אותנו בעתיד וישפוך דלק נוסף על מדורת האנטישמיות.

אכן, עליכם לדעת שיש חור גדול בלב המאמר הזה: אין בו דיון אמיתי בכאבם של הורים ישראלים, מלבד קישור לסרטון קצר של גבר יהודי המתוודה על שירותו הצבאי בהקשר של יחסיו עם אמו. בעוד שהיה חשוב לנו להתחיל את תהליך השמיעה היכן שההשתקה היא החזקה ביותר, אני מסוגלת להעריך את הבעייתיות שבאסימטריה זו, מתוך ידיעה שלהורים ישראלים ולבניהם הצעירים יש סיפורים משלהם לספר על הסכנות הפסיכולוגיות עמן מתמודדות משפחותיהם.

ובכל זאת יש כאן הרבה, או ליתר דיוק, מעט המכיל את המרובה. עורבים על העריסות בוחן את השפעת הרגע המסוים הזה בהסטוריה על אותן אמהות פלסטיניות. הרעיון לראיין את האמהות הללו עלה מתוך עבודתי הקודמת כמתנדבת מקצועית בארגון רבנים לזכויות אדם, שם ראיינתי בעיקר גברים פלסטינים במזרח ירושלים. רוחות המלחמה המשיכו להתעצם ומנהיגי הקהילה הללו היו מוטרדים מהשפעת איומי הריסות הבתים ומעצרי הילדים – שהתרחשו בעיקר באישון ליל – על נשותיהם ואמהותיהם. רצינו לשמוע מהן מה קורה, ולכן יצרתי קשר עם נשות מקצוע פלסטיניות רבות, מה שהוביל אותי בסופו של דבר לפנות לעזרתה המקצועית של דווייביס.

יחדיו שמענו אמהות פלסטיניות מספרות סיפור שכלל לא היה אחיד, והסבל שהן ביטאו לא היווה פוסט-טראומה: הוא היה מצטבר, רציף ומתמשך. אימת הפשיטות הליליות ומעצר הילדים והחיפושים החוזרים-ונשנים בבתים חדרו למרחבים האינטימיים ביותר של חיי הזוגיות והמשפחה ולמעמקי תודעת הנשים, והכבידו גם על החסונות שבהן. האמהות היו חזקות, אך תהינו שמא כמה מהן נאלצו "למות" עוד קצת בפנים כדי לשרוד רגשית. ראינו אמהות פלסטיניות שמתמודדות עם מערבולת של טראומה שסיכנה את התא המשפחתי ומעבר לו, את ערש חיי הקהילה.

מכאן התעוררה סדרה של שאלות: האם אנחנו יכולים להפיץ בצורה אחראית את מה שנגלה לנו? כיצד נוכל לגרום לאנשים באמת לשמוע מה עובר על משפחות פלסטיניות? ולמי זה ישנה? ומה זאת אומרת לתת עדות כשהכוח שלנו לשנות דברים כה מועט? וכיצד נוכל לחלוק מציאויות קשות שידוע לנו שהן מערערות על הזהות הקולקטיבית, וכפי שניסחה זאת עמיתה אחת, "מציפות את הרצפה הנפשית?" האם ישנם ערוצים אמנותיים וחינוכיים שנוכל להמליץ עליהם להעברת המסרים הללו בדרכים שיעוררו אמפתיה? האם אנחנו יכולים להגיע לשיתוף פעולה בין-תחומי הדוק כדי להגביר את קולן של מציאויות אותנטיות ומעודכנות ובכך לקדם מעורבות עם הסוגיות המטרידות הללו? כמו כן, כיוון שמתן עדות היא אחת הדרכים החזקות ביותר להוביל לשינויים באמפתיה לאורך זמן, על אילו פרויקטים נוכל להמליץ שילוו פעילים אל התחום הזה, מוחשית או וירטואלית?

ועוד שאלה לי, אחרונה: האם נוכל לעמוד יחדיו שלא על בסיס מה שמבדיל או מפריד בינינו, אלא על בסיס החתירה שלנו לשוויון וצדק לכל, גם בידיעה עד כמה רחוקים היעדים הללו במציאות של חיינו?

תקציר המאמר:

אמהות פלסטיניות המתגוררות בנקודות חיכוך במזרח ירושלים ובגדה המערבית שופכות אור חיוני על הטראומות עמן מתמודדות משפחות שנלכדו במערבולת האלימות הפוליטית המתמשכת ונאלצות לחיות תחת כיבוש. בעזרת אתנוגרפיות של אמהות פלסטיניות, מאמרנו פותח צוהר אל האבנורמלי – אל האלימות החריגה הפוגעת בילדוּת ובהורוּת, אל מאבקן של כמה אמהות להשגת "נורמליות אמיתית", ואל המעבר הכפוי ל"נורמליות חדשה", שבה חיפושים ליליים, מיפוי יישובים, מעצר ילדים וכליאה בבידוד נחשבים לטקסי חניכה מקובלים. ההתמודדות עם האימה והציפייה לה מתישה את המשפחות ושוחקת את תפקודן ואת חיי הקהילה. האמהות נשאבות לתוך מערבולת טראומטית ועושות בתוך כך מאמץ עילאי להכיל את הסבל, האבדן והזעם על נישולן מזכויות ומגעגוע. ההעברה הנגדית הבלתי-נמנעת שלנו – דחף להבין בשילוב עם העדפה להימנע ממעורבות הדוקה – היוותה מקור מידע חיוני על צחנת האלימות שנספגה במרקם חיי האמהות הללו ועל החרדה הנוראה, לא רק מפני אבדן הילדים, אלא גם מפני אבדן השפיות.

למאמר המלא: רות, ג. , דווייבּיס, ס. (2015). עורבים על העריסות: אמהות פלסטיניות במערבולת החזית הרהורים על טראומת הנישול. אתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3264

 
Silwan, 2012. Photo: Judy Roth
אמהותטראומהנשיםעדותפסיכולוגיה עברית